וארא תשע"ח

בס"ד

פרשת וארא תשע"ח

ביות הוא תהליך של התערבות מכוונת בידי האדם, במטרה לשנות תכונות פיזיולוגיות והתנהגויות טבעיות של בעל חיים פרא, או צמח בר, כדי להתאימם לצרכים, או מאוויים אנושיים….במקרים רבים הופכים הזנים המבויתים תלויים באדם עד כדי חוסר יכולת לשרוד בסביבה הטבעית ממנה הגיעו (ויקיפדיה, ערך ביות).

החקלאות המודרנית מבוססת על ביות של מינים שונים של בעלי חיים וצמחים. איך בדיוק השתנו התכונות של בעלי חיים או צמחים אלו, זה עדיין נתון למחלוקת בין המדענים, אבל המשותף לכולם הוא שאותם מינים מבויתים הם בעלי תכונות גנטיות שהן יותר לטובת האדם ופחות לטובת אותו בעל חיים או צמח מבחינת היכולת שלו לשרוד בתנאים של טבע. כלוב של זהב. הכלוב כל כך נוח, כל כך מובן מאליו, עד שלא צריך סוגר ובריח כדי למנוע בריחה. אם יש גדר זה רק למנוע הליכה לא מכוונת למקומות אחרים, לא כדי למנוע בריחה, מספיק איזה חבל דק כדי שהחיה לא תעבור אותו, על אף כוחה הגדול לפרוץ את המחסום. 

כלוב של זהב. עבודה ששכר גבוה בצידה. תנאים טובים. אבל מצמצמת את החופש, מצמצמת את הבחירה בדרך החיים. ויש גם כלובי זהב של מחשבה. כל כך התרגלנו שיש אדון על המחשבות, שיש קו ברור, עד שקשה להשתחרר ממנו ולחשוב קצת אחרת. לחיות קצת אחרת. אז מהו כלוב הזהב שלכם? אמונה נוחה מבלי בירור ולימוד כי ככה אמרו לי וככה גדלתי? או אולי דווקא בריחה ממנה למקום נוח שלא יצריך אותי להתמודד? תחושת החברות והקשר שנותנים לי האפליקציות החברתיות השונות? היבטים לאומיים כמו הפחד ממה יגיד העולם?

כדי להיות חופשי באמת יש קודם כל להכיר את אותם חבלים דקים שעוטפים אותנו, שסובבים אותנו. לא באמת קשה לקרוע אותם. מה שקשה הוא להשתחרר מהתלות של יצרני החבלים. היציאה מהאזור הנוח שהם מספקים לנו. משתיקים אותנו במין תחושת ביטחון. תישאר - אל תצא, קר שם בחוץ. כאן באזור הנוח, החם, שאתה רגיל אליו, כאן יהיה לך טוב, רק תעשה מה שאומרים לך.

תקופת הגאולה מזמנת גל של רעידות אדמה בתחומים שונים. הגל הזה מלווה בתחושות מציקות בבטן, משהו לא נוח. זו הזדמנות. הזדמנות לבחון היטב את המקום שבו אתה נמצא, לבחור ולשנות. אני באופן אישי שובר כל הזמן את הראש איך לעצב מחדש את דרך ההוראה והחינוך שלי (וגם את החיים, אבל זה כבר נושא אחר). אני מקדיש לזה מחשבה רבה, השתלמויות וחיפוש כלים. אני רוצה לצאת מהמקום הנוח של "אני דיברתי את כל החומר ונתתי מבחן ובזה עשיתי את שלי", אל מקום שמזמן יצירה והתפתחות גם בשבילי וגם בשביל הילדים הפרטיים שלי, התלמידות ומי שסביבי.

"בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם. ביאור העניין שני חלוקות הללו. סבלות פירש רש"י טורח משא מצרים. כי הנה ידוע שכל עסק עשיות האדם בשום דבר גשמי נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו.... ועל זה הושיע להם הבורא בראשונה...ואחר כך ניצולו מגוף העבודה… ויש לומר כי הכל אחד. שבוודאי אם לא היה להם שום רצון במעשה מצרים ממילא לא היה נדבק בנפשותם מעבודתם כלל.." (שפת אמת, וארא, תרל"ח).

מעולם לא ברח עבד ממצרים. מצרים ארץ גדולה. אין גדרות ומעולם לא ברח משם עבד. עבדים לא רצו לברוח, העבדים אפילו לא חשבו לברוח. השיטה המצרית (ולאחריה השיטה הקומוניסטית ברוסיה) הביאה לכך שהעבד חש שזה מה שהוא. עבד. ומאחר והוא עבד, הרי שהוא נמצא במקום טוב, בארץ שהיא שיא התרבות של אותם הימים ולכן מדוע שיבקש משהו אחר?

במדרש מתואר כיצד התחיל השעבוד במצרים. פרעה עצמו מוביל את העבודה ומזמין את בני ישראל להשתתף. ואחרי המעשים נמשכים הלבבות ולפתע מוצאים את עצמם בני ישראל בתחתית הפירמידה במצרים - עבדים. טוב, סובלים. בלשון המקרא, כפי שכבר ראינו, סבל פירושו העבודה שלי, המשימות שלי. ובמשך 210 שנים בני ישראל חשים כי הבנייה של פיתום ורעמסס זה הסבל שלהם, זה התפקיד והראש נשאר למטה. 

עד שמגיע עת הגאולה. משהו מתערער בסדר הקבוע. וגם אם בהתחלה נראה כי התהליך הזה רק מביא עוד רע והנה העבודה יותר קשה כי צריך לאסוף קש, הרי שבני ישראל מתחילים להרים את הראש, המצב הקיים כבר נראה להם לא טוב, הם כבר "לא סובלים" את מצרים. וזה התנאי של הגאולה. כדי להיגאל, כדי לצאת מהמצרים שלך, מהמיצרים שלך, אתה צריך קודם כל לא לסבול את המצב הקיים, לראות את הגבולות של הכלוב, גם אם הוא עשוי מזהב. רק אחרי שתראה איך מישהו אחר מפעיל אותך ואת המחשבות שלך בתוך הכלוב (ואת זה יודעים לעשות גם במשטר קומוניסטי, אבל גם במשטר שהוא לכאורה חופשי רק בדרכים אחרות), רק אז תוכל להתחיל לעבוד כדי להשתחרר. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל תוכל בסוף לבחור "לצאת ביד רמה".

שבת שלום,

איתן

וזה כמובן הזמן להקשיב שוב לשירו המופלא של ברי סחרוף "עבדים".